אימון עסקים וילדים- שלום, אני הבן שלך. 

שלום, אני הבן שלך


זה עתה הגעתי לגיל 13 ואני מרגיש גדול. אני חושב שאני כבר בוגר ואני יכול לדבר אתך בגובה העיניים.
אני רוצה לספר לך איך אני חווה את המציאות מנקודת המבט שלי,

ברור לי שלעיתים זו אינה המציאות האמיתית, וברור לי שכשתחזיר לי תשובה תיתן לי המון עובדות שיסתרו את מה שאני אומר.
אבל בכל זאת אני רוצה שתדע שהמחשבות הלא הגיוניות האלה עוברות לי בראש. יש גם מחשבות הגיוניות ברורות ופשוטות שעוברות לי בראש אבל אותן קל לי לשתף אותך, קל לי לדבר עליהן.
אני מוצא שיש הרבה דברים שקשה לי לשתף אותך, את החברים שלי, אפילו את עצמי אני מביך לפעמים, כשאני חושב אותן.

קראתי באינטרנט שזה טבעי ואם אני אכתוב אותן יש סיכוי שחלק מהן פשוט יפסיקו להציק לי. אז אני כותב לך מכתב בגובה העיניים ואני אשמח אם תבחר להגיב ואני גם אשמח אם תבחר להסתכל לי בעיניים ולהגיד משהו אחר ולא להגיב. בכל מקרה אני אשמח.

אז אני חושב שאנחנו חיים בעידן שהוא מאוד קשה לי אישית. הכול הולך בקצב מאוד מהיר. נראה לי שדורשים מאיתנו או ממני כילד, הרבה מידי דברים, גם להיות חתיך וגם להיות שנון . מצד אחד החבר'ה דורשים שאהיה סוג של קול שנחשב שמשחק אותה, שלא משקיע בלימודים, שיוצא לבלות וגם שמעתי ממך ומאמא שאתם הייתם כאלה מיוחדים ולא חנונים , משתוללים וזה נראה לי מגניב לאללה ומאוד בא לי להיות קול, אבל מצד שני אני רוצה להצליח בלימודים וזה חשוב, זה מגניב וזה נשמע כאילו הכי מגניב גם להצליח בלימודים וגם לא להשקיע, גם להשתולל ולהיות סוג של מעל החוק וגם להיות ילד טוב שמצליח בכל דבר שהוא נוגע. גם להיות בדרן וגם להיות רציני, גם להיות חביב הקהל של הבנות וגם לא להיסחף אחריהן.

רק מעצם זה שאני כותב גם וגם, את כל ההיפוכים האלה אני מתעייף. זה נראה לי בלתי אפשרי. אני לא יודע האם באמת אתם מצפים שאני אהיה שניהם במקביל ואם כן איך עושים את זה.

אני גם חושב שאתם , גם אבא וגם אמא כאלה מושלמים,
מצליחים לעשות הכול, פותרים את כל הבעיות, גם של עבודה וגם של פרנסה וגם חברים.
בקיצור נראה לי שאתם מושלמים ונראה לי שכל זה- גדול עלי, גדול עלי לגדול ולהצליח כמוכם ואני יודע שאתה תגיד לי עכשיו שזה לא בדיוק ככה וכשאני אגדל ואני אראה שזה כן אפשרי ושאתם בעצם לא כ"כ מושלמים כפי שאני חושב,
אבל עדיין ככה זה נראה לי.

בכל פעם שאני מאכזב אתכם אני רואה את המבט שלכם ונראה לי שעשיתי בדיוק את מה שלא הייתי צריך לעשות ואני עצוב. אני עצוב כי אכזבתי אתכם, אני עצוב כי יצאתי "פארש", אני עצוב כי בחרתי בצורה לא נכונה, וגם הפסדתי בדרך הרבה דברים: זמן עם החבר'ה, זמן עבודה במחשב, והכי גרוע הפסדתי עוד נקודות בתוך עצמי.

עוד פעם יצאתי בתחושה שאני לוזר, שאני לא באמת יודע לבחור נכון ואתה יודע מה אבא, זו התחושה הכי מעיקה, כי אני יודע כמה אתם סומכים עלי וכמה אתם חושבים שאני יכול ואני מוצלח אבל אני בתוך תוכי לא בטוח, שאתם צודקים. והפער הזה לא מאפשר לי להיכשל, וליהנות מהלמידה שבכישלון, האמת שזה נשמע לי כמו הצהרת שווא, אני רוצה תמיד להצליח בדיוק כמוכם. אני גם חושב, שעוד מעט אני באמת אצטרך להיות גדול, ולקחת אחריות על מבחנים , בגרויות, על תנועת נוער או אולי על תחרויות בספורט, וביחד עם זאת להיות תלמיד מצטיין, 5 יחידות פיסיקה או מתמטיקה ועוד כל מיני משימות: חברות, בילויים. נעשה לי סחרחורת ואני קצת פוחד ואם נודה על האמת אני מאוד פוחד. בא לי לצעוק ולברוח.

אבל עכשיו אני אחזור למציאות. אני יודע שאלו חלק מהמחשבות הלא הגיוניות שמסתובבות לי בראש, המחשבות שקראתי באינטרנט שכולם חושבים עליהן. מחשבות, שעם הזמן לומדים להכיר אותן ואז הן לא משגעות את המוח.
אבא, תלמד אותי איך להתמודד איתן כי לפעמים נדמה לי שהלב שלי עומד להתפוצץ מהן ואז אני צועק ואני נעשה חוצפן ואמא צודקת כשהיא אומרת לי שאני מגזים.
אז אבא, תלמד אותי איך להפסיק.


ותחשבו על זה !!!